פריים-ליס ניהול ציי רכב בע"מ נ' גרוסי ואח'

פסק דין

בפני תביעת שיבוב בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 12.2.2010. על פי הנטען בכתב התביעה, במועד הארוע בשעה 19:30 או במועד סמוך לכך בכביש איילון צפון, בשעה שרכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") בלם בעקבות עצירת הרכב שלפניו, פגע בו הרכב של הנתבע-1 (להלן: "רכב הנתבעים") מאחור.

בטופס ההודעה לחברת הביטוח, טענה הנהגת ברכב התובעת: "במהלך נסיעה בלמתי את הרכב עקב רכב שעצר באמצע הדרך מלפני, כתוצאה מכך רכב שמאחורי לא הספיק לעצור ונכנס בי מאחור".

בכתב ההגנה טענו הנתבעים לגרסה שונה לחלוטין – לטענתם, הנתבע-1 נסע כדין בנתיב הימני באיילון לכיוון צפון, לפתע נהגת רכב התובעת אשר נסעה משמאל לרכב הנתבעים, בלמה את רכבה בפתאומיות וסטתה אל נתיב נסיעתו של הנתבע-1, הנתבע 1 לא הספיק לבלום ופגע ברכב התובעת מאחור.

העידו בפני הנהגים, וכן בעלה של נהגת התובעת. בעדותה, סיפרה נהגת התובעת גירסה שונה מזו שהוצגה בכתב התביעה ובהודעה לחברת הביטוח. נהגת התובעת, העידה, כי נסעה על איילון, בערב, הבחינה קדימה מרחוק ברכב שהנסיעה שלו לא כמו השאר, הבחינה שהוא נעצר באמצע הנתיב. לדבריה היא נסעה בנתיב האמצעי באיילון צפון לכיוון ארלוזורוב. נהגת התובעת סיפרה, כי היא לא הצליחה להתחמק לנתיבים הצדדיים כי היה עומס תנועה, האטה את הרכב משהבינה שהיא מגיעה לרכב העומד ולבסוף בלמה לפני הרכב העומד. בשלב הזה רצתה לחזור לנתיבים, הביטה ימינה ראתה שהנתיב פנוי, יצאה, התיישרה והמשיכה בנסיעה או אז פגע בה הרכב מאחורה.

לדבריה בחקירה הנגדית, לא ראתה את הרכב שפגע בה, אלא בזמן הפגיעה, אם כי זכור לה שראתה רכב גדול מאוד מאחוריה שהיו לו שתי נורות מהבהבות, וסברה שזה אולי רכב משטרתי, לדבריה הרכב עם האורות היה הרחק מאחוריה. לטענתה הנזק ברכב שלה היה במרכז. נהגת התובעת מסרה, כי אכן הגיעה לעצירה אולם העצירה לא הייתה פתאומית, ורק לאחר שהסתכלה במראות יצאה לנתיב ופנתה רק כשהשטח היה נקי.

בעלה של נהגת התובעת העיד, כי נסעו באיילון צפון לכיוון הרצליה, רכב במסלול לפניהם עצר, הרכב של אשתו הספיק לעצור לפני הרכב, אשתו בדקה לאן אפשר לעבור ולהתקדם, היא התחילה לעבור מסלול לימינה, בתנועה איטית, לטענתו, הם היו במסלול הימני, הסתכלו לאחור ואז קיבלו מכה מאחורה, המשיכו לעצור בצד. לדבריו, הוא ראה את הרכב שפגע בהם בזמן הפגיעה, ולא יכול היה לראות באיזה מרחק היה הנהג שפגע בהם.

נהג הנתבעים, העיד, כי יש לו רכב מסוג סוואנה, הוא נסע לאט לכיוון צפון, לפתע סטה רכב מהנתיב השמאלי לכיוון הנתיב הימני שהיה הנתיב שלו, הרכב לטענתו בלם בחוזקה וסטה לנתיב הנסיעה שלו. לדבריו, רכבו היה בנתיב הימני, הפגיעה הייתה בשעה שהרכב שסטה היה כבר בתוך הנתיב שלו ובפעם הראשונה ראה את כל החלק האחורי שלו ממש מולו, הוא פשוט פנה לנתיב ועצר ממש בנתיב שלי הוא ראה את הרכב בתוך הנתיב במצב עצירה ולא היה לו הרבה מה לעשות. לדבריו, נתיב הנסיעה שלו היה פנוי לגמרי והרכב הגיח מצד שמאל שלו.

בהודעתו לחברת הביטוח טען הנתבע, עד כמה שניתן להבין נוכח סריקת המסמך הלא ברורה: "נסעתי באיילון במסלול -- (מילה לא ברורה) רכב בלם בפתאומיות במסלול משמאלי עבר למסלולי בלמתי ופגעתי בו מאחור".

הוגשו לי תמונות רכבה של התובעת, בהן נראית פגיעה בחלק האחורי של רכב התובעת, במרכזו וכן בשני צידיו, כאשר בצד ימין הפגיעה ניכרת יותר, הפגיעה נגרמה ככל הנראה ממתקן מתכת שהיה בחלקו הקדמי של רכב הסוואנה.

דיון והכרעה

הנה כי כן, מן המקובץ עולה כי לא ניתן לחלוק שרכב הנתבעים פגע ברכב התובעת פגיעת חזית אחור, לטענת נהגת התובעת בבית המשפט היה זה לאחר שעברה מסלול נסיעה בעקבות רכב שעצר לפניה והמשיכה בנסיעה, לטענת הנתבעים היה זה לאחר שנהגת התובעת עברה במפתיע למסלול נסיעתו ועצרה את רכבה ממש מולו. נהג הנתבעים העיד, כאמור, כי ראה את הרכב ממש מולו ואז ארעה הפגיעה.

העולה מן האמור, כי על אף שנהגת התובעת סטתה בעדותה מן הגירסה שמסרה לחברת הביטוח בזמן אמת (לפיה בלמה בעקבות רכב שבלם לפניה ואז פגע בה רכב הנתבעים, מבלי לציין את עובדת הסטייה מהנתיב), ניתן לקבוע כי מהלך התאונה שתואר בעדותה, הוא פחות או יותר המהלך הנכון יותר שאף נתמך בעדותו של בעלה ובעדות הנתבע-1 המאשר בעדותו כי נהגת התובעת סטתה ממסלול נסיעתה לתוך מסלול נסיעתו דבר שגרם לתאונה.

מעדותם של הצדדים בנוגע לאופן קרות התאונה, עולה, כי עיקר האחריות נופלת על נהג הנתבעים, שגם לפי גירסתו הפעם הראשונה שהוא מבחין ברכבה של התובעת היא שעה שהרכב ממש מולו. לו היה נהג הנתבעים נוהג בזהירות הנדרשת ממנו, היה עליו להבחין הרבה קודם ברכב של התובעת שנעצר במסלול שמשמאלו ובוודאי בתחילת הסטייה למסלולו עד שהרכב הגיע למצב שהוא ממש מולו. בעניין זה, אני מקבלת את עדות נהגת התובעת כי אותתה כאשר יצאה לפנייה. על נהג הנתבעים היה להבחין באיתות ולהתאים את נהיגתו למצב התנועה בכביש.

נהג הנוסע בכביש ובו מספר מסלולים, אמור להסתכל בטווח רחב גם על המסלולים הסמוכים ולא על מסלול נסיעתו גרידא ואם היה עושה כן, היה אמור להבחין שיש בעיה בכביש, שכן רכב התובעת נעצר מאחורי רכב שעמד במסלול שמשמאלו וביקש לסטות ימינה, ולמצער היה עליו להבחין ברכב עת החל את הסטיה למסלול בוודאי קודם למצב בו הרכב היה ממש מולו. לו היה מבחין ברכב במועד, היה ביכולתו להתאים את מהירות נסיעתו למצב בכביש ולמנוע את התאונה. האמור מתיישב עם תקנה 61 לתקנות התעבורה הקובעת כי אם נתן נוהג רכב הנע בכביש אות, חייב כל נוהג רכב הבא בעקבותיו להאיט ולנהוג בזהירות ולעצור אם יש צורך בכך, כדי לאפשר לנוהג הרכב שלפניו לפנות, לסטות, להאיט או להיעצר - ללא הפרעה.

באשר לנהגת התובעת, הרי שתקנה 40 מתקנות התעבורה הדנה בסטייה מנתיב נסיעה קובעת כי: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". אכן, נהגת התובעת נקלעה שלא בטובתה למצב בו נאלצה לסטות מנתיב נסיעתה שכן רכב לפניה עצר בנתיב נסיעתה. מדובר היה בכביש מהיר, בו נוסעות מכוניות במהירות גבוהה יחסית ונהגת התובעת לא הצליחה לבצע את הסטיה קודם להגעתה לפני הרכב שעמד ונאלצה לעצור לפניו ולבצע את הסטיה לנתיב הימני במצב לא פשוט כאשר היא בעצירה מלאה בנתיב בכביש מהיר. אמנם נהגת התובעת העידה, כי כשיצאה לסטיה היא הסתכלה במראות והכביש היה פנוי למעט רכב אחד שהיה מרחוק שאיננה יודעת אם הוא רכב הנתבעים, אך העובדה היא שהיא הצליחה להפתיע את הנהג שנסע בנתיב הימני, וסמוך מאוד לאחר שהשלימה את הסטיה ארעה התאונה, מה שמלמד הנתיב לא היה פנוי כפי שסברה, דבר שהיה עליה לכאורה להבחין בו. לא הוכח, כי נהג הנתבעים נהג במהירות בלתי סבירה, ואני מקבלת את עדותו בעניין זה כי נהג במהירות סבירה. כפי שפרטתי לעיל, נהגת התובעת ובעלה העידו שלא הבחינו ברכב של הנתבע עד לקרות התאונה, ומכאן אפשר שבעת שביקשה לצאת לנתיב הימני נהגת התובעת הסתכלה במראות, אך משהחלה את הפנייה המשיכה אותה עד תומה מבלי לבחון את מצב הכביש, שכן עובדה היא שרכב הנתבעים היה בנתיב אליו ביקשה לסטות, ואם הייתה מביטה במראות לאורך כל המהלך, יתכן והייתה מחליטה להימנע מן הסטיה ולהמתין לכביש פנוי יותר. יצויין, כי נהג הנתבעים לא נשאל בחקירתו האם ברכבו היו אורות מהבהבים, דבר שהיה עשוי לאשש או לסתור את העובדה שנהגת התובעת אכן ראתה את הרכב.

משכך, אכן עיקר האשמה נופלת על הנהג בנתיב הימני שהיה אמור להבחין ברכב הסוטה מלכתחילה ולהתאים את נהיגתו, אך בנסיבות העניין ישנו אשם תורם גם לנהגת התובעת שסטתה לנתיב מבלי שתהיה לה את האפשרות להשלים את ההשתלבות בנתיב בצורה בטוחה. ויודגש העובדה שרכב התובעת כבר היה בנתיב והחל בנסיעה איטית אינה מלמדת, כי השתלב בנתיב במלואו. ההשתלבות בנתיב משמעה השתלבות לרבות נסיעה במהירות המותאמת למהירות בה נוסעים הרכבים בנתיב מבלי להפריע לזרימת התנועה. משאין מחלוקת, כי רכב הנתבעים נסע בנתיבו ואין ראיה, כי נסע במהירות שאינה מותאמת לתוואי הדרך ומשהוכח, כי רכב התובעת השתלב בנתיב מבלי שראה כלל את רכב הנתבעים במהלך ההשתלבות אלא עד לתאונה, יש גם לרכב התובעת אשם תורם לקרות התאונה, אותו אני מעריכה בכ- 15%.

התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאי שלא נחקר ועיקר הנזקים לא היו במחלוקת. לאחר שהתיק נדחה לסיכומים הוגשה לי הודעה דחופה על ידי הנתבעים לפיה מכתב התביעה וצרופותיו עולה כי סכום שכ"ט ששולם לשמאי הוא 250 ₪ ולא 700 ₪ כפי שנתבע. ביקשתי את תגובת התובעת להודעה וזו השיבה, כי אכן שולם לשמאי 250 ₪ אולם על פי ההסכמים שבין התובעת לשמאים, משולמת מקדמה עם קבלת חוו"ד ועם סיום הליך הגבייה מן הפוגע משולמת יתרת שכר טרחתו של השמאי, זאת גם במקרים בהם מתנהל הליך משפטי.

בכתב התביעה נתבע סכום של 18,507, כאשר אין מחלוקת שטרם שולם לשמאי סכום של 450 ₪. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 15,349 ₪ צמוד מיום הגשת התביעה, בצירוף שכר העדים כפי שנפסק, אגרה כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך 11.6%. אשר לתוספת לשכ"ט השמאי, הרי שככל שתוכיח התובעת לנתבעת באמצעות חשבונית כדין, כי שילמה לשמאי את החלק הנוסף בשכר טרחתו המוסכם, ישיבו לה הנתבעים 85% מסכום זה.